החלטה בתיק רע"פ 1058/12

א.        בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בחיפה (השופטת פוקס) בע"ח 48579-01-12 מיום 30.1.12, בגדרה נדחה ערר על החלטתו של בית משפט השלום (השופטת הוך-טל) בבש"ע 464479-01-12 מיום 24.1.12. עניינה של הבקשה - פרסום שמו של המבקש, הנחקר בעבירות מס וטרם הוגש נגדו כתב אישום, שהותר בידי שני בתי המשפט.

ב.        כנגד המבקש מתנהלת חקירה במחלקת חקירות מכס ומע"מ חיפה והצפון. עד כה לא הוגש נגדו כתב אישום, כאמור. בבית משפט השלום עתר המבקש לאיסור פרסומם של פרטי החקירה. נטען, כי בבעלות המבקש שלוש חברות שעיסוקן בדלק, והפרסום עלול להסב להן נזק רב, בשל הפגיעה בשמן הטוב. בית המשפט קבע, כי לא הוכח שעלול להיגרם למבקש נזק, ובנסיבות גובר אינטרס הציבור בשקיפות ופומביות על פני הפגיעה בו. על החלטה זו הוגש ערר. נטען, כי הפרסום עלול לפגוע באשראי שמקבלות החברות מן הבנקים, ובשמו הטוב של המבקש בקרב בני עדתו, העדה הדרוזית, והקהילה שבאזור מגוריו, בהיותו אדם מוכר ומכובד.

ג.        בפני בית המשפט המחוזי טען המבקש, כי אין לו עבר פלילי, כי בשלוש חברותיו מועסקים כ-50 עובדים, וכי הפרסום עלול לפגוע בפרנסתם. עוד צוין, כי המבקש אדם מוכר ומוערך בקרב בני עדתו. עוד נטען, כי פעל בעקבות עצת עורך דין. מנגד טענה המדינה, כי חוות דעת עורך הדין היתה כסות, שכן המדובר בעורך דין חסר ניסיון, בעוד רואה החשבון של המבקש התריע באשר לעבירות המיוחסות לו. בית המשפט דן בחשיבותו של עקרון הפומביות ובמקרים בהם נסוג הוא בפני ערכים אחרים. כן נדונה פרשנותו של סעיף 70(ה1)(1) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984, שלפיו ניתן לאסור פרסום שמו של חשוד בטרם כתב אישום, במקרה של נזק חמור אפשרי לחשוד ויש להעדיף את מניעתו על פני העניין הציבורי שבפרסום. צוין, כי על פי הלכת תורג'מן (בש"פ 5759/04 תורג'מן נ' מדינת ישראל (לא פורסם)), נדרש מן החשוד להוכיח, כי הפרסום עלול להסב לו נזק מיוחד וחמור. לאחר שעיין בתיק החקירה ובטענות הצדדים קבע בית המשפט, כי קיים חשד סביר שהמבקש ביצע את המיוחס, וכי לא הוכח שייגרם לו נזק חמור מן הפרסום. הערר נדחה. כלפי החלטה זו הוגשה בקשות רשות הערר הנוכחית, ובצדה בקשה לסעד ארעי. ביום 3.2.12 דחה בית משפט זה (השופט דנציגר) את הבקשה לסעד ארעי, על יסוד טעמיהם של שני בתי המשפט הקודמים.

הבקשה

ד.        המבקש טוען, כי האשראי שניתן לשלוש החברות שבבעלותו בבנקים עלול להיפגע כתוצאה מן הפרסום. עוד טוען הוא, כי החקירה בעניינו נמצאת בשלב מוקדם, וכל חטאו הוא שפעל בהסתמך על חוות דעת שקיבל מעורך דין. לעניין הוכחת הנזק טוען הוא, כי בנסיבות הדבר אינו אפשרי, שכן פניה לבנקים כדי לבסס את טענתו, תביא בדיוק לתוצאה ממנה מעוניין הוא להימנע. צורף תצהיר ובו נאמר כי הפרסום יהרוס את החברות שהאשראי המקובץ שלהן עולה על 10 מליון ש"ח, הון מאזנן המקובץ עולה על 40 מליון ש"ח, ומחזורן העסקי עולה על 15 מליון ש"ח; ובהן מעל 75 עובדים.

דיון והכרעה

ה.        אין בידי להיעתר לבקשה. המבקש לא הראה כי מתקיים טעם מיוחד המצדיק דיון בגלגול שלישי (רע"א 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו(3) 123). בית המשפט המחוזי עמד בהרחבה על הטעמים לדחיית הערר, ולא מצאתי לשנות מהחלטתו ומן הטעמים שבבסיסה. אין חולק כי ככלל, פרסום פרטי חקירה עלול להסב נזק מסוים לחשוד. ואולם, המחוקק טרח לאזן בין אינטרס הפומביות שביסוד ההליכים השיפוטיים, כעיקרון כללי, לבין אינטרסים הנוגעים לפרט. הדבר עולה מסעיפים 68 ו-70 לחוק בתי המשפט (נוסח משולב) תשמ"ד-1984, ומתיקונים שונים שהוכנסו בסעיף 70. הכלל הבסיסי הוא פומביות הדיון, וכדברי סעיף 68(א) לחוק בתי המשפט "בית משפט ידון בפומבי", וזאת למעט חריגים שבהמשך הסעיף. פומביות הדיון משמעה כמובן אפשרות לפרסם מה שלא נאסר, וראו ההוראה המשלימה בדבר איסור הפרסום ללא רשות מדיון שנערך בדלתיים סגורות בסעיף 70(א), והוראות נוספות בהמשך סעיף 70. חלק מאלה נוגעות לפרסום שמו של חשוד שטרם הוגש נגדו כתב אישום, כגון בהוראת סעיף 70(ד1)(1) שהוספה בתיקון 69 לחוק בתי המשפט בתשע"ב-2012, אשר בה נקצבו 48 שעות בטרם פרסום שמו של חשוד שטרם הוגש נגדו כתב אישום, למעט חריגים של עניין ציבורי או בקשת רשות חוקרת בהקשרים מסוימים, או הסכמת החשוד. אך אנו עסקינן בסעיף קטן 70(ה)(1), הקובע כי:

"בית המשפט רשאי לאסור פרסום שמו של חשוד שטרם הוגש נגדו כתב אישום או פרט אחר מפרטי החקירה, אם ראה כי הדבר עלול לגרום לחשוד נזק חמור ובית המשפט סבר כי יש להעדיף את מניעת הנזק על פני הענין הציבורי שבפרסום; הורה בית המשפט על איסור פרסום שמו של חשוד שטרם הוגש נגדו כתב אישום, יפקע איסור הפרסום עם הגשת כתב האישום נגד החשוד, אלא אם כן קבע בית המשפט אחרת".

יצוין כי הסיפה שאינה מענייננו, הוספה בתיקון 69 בתשע"ב, אך אנו נדרשים לפסקת הרישה - האפשרות לאסור פרסום "אם ראה כי הדבר עלול לגרום לחשוד נזק חמור, ובית המשפט סבר כי יש להעדיף את מניעת הנזק על פני העניין הציבורי שבפרסום".

ו.        בהצעת חוק בתי המשפט (תיקון מס' 60 (איסור פרסום), תש"ע-2010, הצעות חוק הממשלה תש"ע, 1180, הוסבר הרקע לחקיקת סעיף קטן (ה1) בתשס"ג, בעקבות דו"ח ועדה לבחינת ההסדרים בעניין פרסומים מחקירות בראשות השופט בדימוס ד"ר אליהו וינוגרד. נאמר בדברי ההסבר, כי "נקודת המוצא בהמלצות רוב חברי הועדה היתה, כי ככלל יש להימנע מפרסום שמו של חשוד בטרם הוגש נגדו כתב אישום, שכן במרבית תיקי החקירה מדובר בחשודים ששמותיהם אינם מוכרים למרבית הציבור, וכי כנגד שיעור גבוה מהחשודים כלל לא מוגש כתב אישום..." - מה שאין כן לגבי אישי ציבור (עמ' 1181-1180). על כן נקבעו הסייגים שבסעיף קטן (ה1). דברי ההסבר מתש"ע מביאים מדברי השופט (כתארו אז) מ' חשין בבש"פ 5759/04 תורג'מן נ' מדינת ישראל פ"ד נח(6) 658, בדבר החשש כי "פרסום עלול להביא ל'שפיטה מוקדמת' בידי הציבור ועל דרך זו לגרוע מחזקת החפות החברתית"; וכן דבריי בבש"פ 4537/08 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם), שלפיהם "אין חולק ... כי חופש העיתונות וזכות הציבור לדעת גם נכסי צאן ברזל של מדינה דמוקרטית... אך לעומתם עומדת זכותו של אדם, וחשוד בכלל זה, לשמו הטוב, בעולם שהרשע אינו נדיר בו... במחוזותינו חזקת החפות הופכת לא אחת לקליפה ריקה, כי החשוד מורשע בתקשורת". בפרשת תורג'מן ניתח השופט חשין בהרחבה את נוסחת האיזון באשר ל"נזק חמור" ובאשר להכרעת בית המשפט בשקלו את הנזק אל מול האינטרס הציבורי. הוא ציין (עמ' 670), כי "לא ניתן בידינו מונה-חומרה לנזק העלול להיגרם לחשוד, ואולם אך פשוט הוא כי, 'נזק חמור' אין הוא נזק גרידא. שומה עליו על חשוד להצביע על חומרת הנזק שהפרסום יביא בעקבותיו בין מפאת תוכן הפרסום... ובין משום שבנסיבות העניין תהא נודעת לאותו פרסום חומרה מיוחדת".

ז.        אודה כי כשלעצמי נתונה אהדתי תדיר לשמירת שמו הטוב של האדם. ואולם המחוקק, עם שחוקק את סעיף (ה1) במיוחד כדי לאזן, והוסיף לכך את סעיף (ד1) לאחרונה - לא נתן בסופו של יום היתר גורף לאי פרסום, אלא קבע פרמטרים שלאורם יש לילך, תוך שהכלל הוא פומביות הדיון (ראו דברי חברי השופט עמית בבש"פ 197/12 חדד נ' מדינת ישראל (לא פורסם) פסקאות 13, 15). בנידון דידן עמד בית המשפט המחוזי על קשת המקרים בהם הפגיעה בחשוד גוברת על אינטרס הציבור בפומביותן של חקירות, וקבע כי המקרה דנא אינו בא במניינם. בית המשפט המחוזי נחשף לחומרי החקירה, ומבלי שנטע מסמרות, לא התרשם כי כטענת המבקש, אין בחומר הראיות דבר נגדו; עוד הזכיר, באשר לטענת המבקש כי פעל לפי הצעת עורך דין, כי בתחומים כלכליים יש לפנות לעורך דין בעל מומחיות בנושא (ע"פ 845/02 מדינת ישראל נ' חנוכה (לא פורסם)). בית המשפט גם ציין, כי לא הוכחו בפניו חששות שהפרסום יוביל לערעור אמונה של המערכת הבנקאית בחברות שבניהול המבקש. לבקשה הנוכחית - וכנראה לא בערכאות הקודמות - צורפו מאזני החברות שבראשן עומד המבקש; כשלעצמי - לאחר עיון ולא בלי התלבטות - לא שוכנעתי, מעבר לכך שאין כמובן פרסום על חקירה כנגד פלוני שאין בו אי נעימות, כי יש בפרסום כדי לגרום לו "נזק חמור" כאמת המידה שהציב המחוקק, ושמניעת הנזק גוברת על העניין הציבורי שבפרסום. על כן במאזן לא ראיתי מקום להתערבות.

ח.       אחתום באמירה, מעבר לתוצאה במקרה דנא, כי לדעתי על רשויות החקירה בקבען עמדתן באשר לפרסום ליתן דעתן לחזקת החפות, לשמו הטוב של אדם, ולמגמה של איזון שעלתה מדו"ח ועדת וינוגרד כפי שהובא מעלה; שומה עליהן שלא לנצל את הפרסום ללחץ על נחקר - אין זה ה"עניין הציבורי" שבו מדבר הדין - ולנהוג בו תוך שהן משוות לנגד עיניהן כיצד היו רוצים החוקרים והתובעים שינהגו בהם עצמם לעת חקירה חלילה, בחינת "דעלך סני, לחברך לא תעביד" ("מה שעליך שנוא, לחברך לא תעשה") - דברי התנא הלל, בבלי שבת ל"א, א'.

ט.       כאמור, אין בידי להיעתר למבוקש בתיק דנא.

           ניתנה היום, ‏כ"ו בשבט התשע"ב (‏19.2.2012).

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. רח

מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il

  התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: